לקידום רווחתן של נשים החוות כאבים בפות ובנרתיק

תשתי כוס יין, זה יעבור

בת 32, נשואה, חיפאית.

תשתי כוס יין זה יעבור. אבל תעשי את זה מהר, תגמרי את זה מהר היא אומרת. השניה מחזקת. אם תמשכי את זה הרבה הוא יעזוב אותך. אבל אני עזבתי קודם, ובנסיבות אחרות. שתיהן בכסא מולי. זה היה לפני עשור והן מולי. הן היו התקווה והפכו לאסון שלי הפרטי. ומאז, הזיכרון שלהן בתוכי. כאילו לא מספיק כואב בנשמה.

תשתי כוס יין. למרות שעם הדברים האחרים שעוברים על הגוף זה מטשטש, זה מכאיב ולא נכון. יין זה נעים, מתוך בחירה, לקראת שקיעה עם הווליום הנכון בנפש והמנגינה. לא כמטרה. אולי תכנסי להריון, זה יעבור. סיבה טובה לעשות ילד, רק שלא נזכיר אהבה, או כמיהה, או משהו מופשט וחזק ובועט מהבטן, רק פתרון. אם לא נכנס אז אולי יצליח לצאת משם.

תשתי כוס יין וזה יעבור. אבל אני נרדמת, ולא רוצה. תקחי גלולות. אבל הפכתי למדבר. לקחתי.

תשתי כוס יין זה יעבור. אבל זה עושה אותי רדומה. רדומה בגוף רדומה בנפש. קהה. איפה האינטימיות העדינה שפשוט הייתה מתגנבת ומתרחשת, ספונטנית וחופשיה. למה אני לא יכולה פשוט להזדיין ולמה זה לא תמיד הולך ולמה זה כואב ואיך הוא בכלל עוד פה? אז הפסקתי. עבר עשור.

תשתי כוס יין זה יעבור. אולי לפני הרופא שיקהה את החושים. שוכבת בכיסא והוא מפסק ולי כואב והוא שואל אם זה קורה הרבה ולי ברור שכן ולו ברורה השתיקה. שוכבת בכיסא בחדר אחר, מקום אחר וזמן אחר ואני, אחרת. מפסק מאבחן אחרי כל כך הרבה שנים וברור לו למה וברור לי מה ופתאום פשוט ברור, ולי אף פעם לא היה ברור כמו באותו יום. והדמעות זולגות ואני משמיעה קולות מהכאב, צעקה או זעקה או בכי כי הוא ממשיך והוא כבר שם אז הוא רק רוצה לסיים אז רק שואל זה באמת עד כדי כך כואב ואני משותקת בכסא הארור מפוסקת משותקת והראש בוכה והגוף לא זז והוא בשתיקה. ויותר אין גלולות ואין כוס יין ואין כאב ראש. ורק היא אמרה. נכון, זה אמיתי ויש מה לעשות. ופתאום היה לזה שם, ופתאום הייתי אני. ופתאום יש אינטימיות. ויש חשק. ואני מזמן כבר בכסאות אחרים וטובים אלי, סבלניים, כואבים בכאבי, בתסכול בדמעות. ומחזקים. ואפילו היה האחר שביקש סליחה שהוא מכאיב. נשימות לתוך הבטן ולהתגבר. ואיך לא נשבר לו ואיך הוא מכיל ואיך אנחנו במיטה ואיך שזה נעים.

איך מהמקום שיוצר כל כך הרבה עונג יוצא כל כך הרבה כאב?

דילוג לתוכן