לקידום רווחתן של נשים החוות כאבים בפות ובנרתיק

סיפור לידה

הריון ולידה

במשך מרבית שנות העשרים שלי, הגדרתי את עצמי כאל-הורית. המחשבה להביא ילדים לעולם נראתה לי זרה, בלתי נחשקת ואף עוררה בי תוגה. היו לי סיבות רבות שמניתי בפני עצמי להתנגדות שלי להביא ילדים, והחרדה מפני הכניסה להריון ומפני הלידה עצמה לא היו בראש הרשימה. לא קישרתי במודע בין מין לפוריות ולכן לא קישרתי גם בין הכאבים והחרדה שהסבו לי יחסי מין חודרניים לבין אי הרצון שלי להביא ילדים. גם היום אני מכבדת את האישה הצעירה שהייתי ומוקירה את החשיבה והחששות שהיו לי, אולם כעת נראה לי שהיה יותר קשר בין הוגיניסמוס שלי לחוסר הרצון ללדת ממה שהייתי מוכנה להכיר בו בזמנו.

ברגע מסוים נבט בי רעיון של ילדה, והיא קסמה לי ולפתע רציתי בה. היו לה מאפיינים ושם, והייתי מוכנה. בשלב זה, אמנם יחסי המין שלנו עוד אופיינו בעכבות, נוקשויות וכאבים לעיתים, אבל היתה גמישות רבה יותר מבעבר וגם חדירה מלאה התאפשרה בנוחות. הפסקתי את אמצעי המניעה ההורמונליים שבהם השתמשתי קרוב לעשור, וחוויתי פריחה של תשוקה מינית, פנטזיות והנאה שהובילו להתלהבות מגופי שלי ומהכוח המיני שהיה אצור בו. נכנסתי להריון בקלות ובמהירות ומתוך שמחה מינית וגופנית. 

מהלך ההריון היה תקין, בשבועות הראשונים- לראשונה בחיי הסכמתי לעשות בדיקה גיניקולוגית פנימית. ביקשתי להכניס את המתמר בעצמי. כאב לי והיה לי לא נוח באופן שכמעט העיב על המראה המרהיב של העובר הפצפון שלי, והציק לי במשך מספר ימים לאחר מכן. את שארית בדיקות ההריון ביקשתי לקיים באופן לא חודרני באמצעות אולטראסאונד בטני. הסקירה הראשונה היתה ארוכה ומטושטשת וחשתי שאני מכלה את סבלנותו של הרופא, אבל התעקשתי ולבסוף קבעתי מועד מאוחר יותר לסקירה. עד סוף ההריון (ועד היום, לאחר הלידה השניה) לא נבדקתי יותר בבדיקות חודרניות, ואני אסירת תודה שעד כה לא נאלצתי לעשות זאת.

ככל שהתקרב מועד הלידה, כך עלתה החרדה שלי מפני הלידה עצמה. צחקתי על עצמי ושוחחתי עם שתי דולות שונות ועשיתי קורס הכנה פרטי. בשלב מסוים ניסיתי לעשות יחד עם בן זוגי עיסוי פרינאום שכאב מאד והופסק מיידית. צחקתי על עצמי ובכל זאת שמעתי מנטרות הרגעה והעצמה. ניסיתי לתכנן את הלידה, החרדה שלי כשלעצמה היוותה סיבה טובה דיה להחלטה לקחת אפידורל ויהי מה. אחרי התלבטות החלטתי שלחדר לידה נלך רק שנינו בלי קולות נוספים. אני בת מזל וילדתי את שני הבנים שלי בקלות ובמהירות, ומתוך חוויה של עוצמה ושל שמחה. אבל בלידה הראשונה עוד לא ידעתי את זה. עם התגברות הצירים התיישבו בי בטחון ושלווה. בתחילתם יצאנו למסעדה קרובה אהובה, ואת הארוחה סיימתי בעמידה כי כבר לא יכולתי לשבת, אחרי מקלחת בבית נאלצנו לסרב לעזור לשכנה שנתקעה עם מצבר גמור, ולחדר הלידה בתל השומר הגעתי בפתיחה של 6 או 7 ושם ירדו לי המים במפל גדול כמו בסרטים.

אחות חדר לידה טובה שבאה לבדוק אותי, הרגישה את הכיווץ בבדיקה, שמעה אותי באמת שכצעקתי שיש לי וגיניזמוס ואני מתה מפחד, והבהילה את המרדים ממש ברגע האחרון כדי שיתן לי אפידורל. אני מעריכה שלולא הייתי מקבלת אותו הלידה היתה מתפתחת מהר יותר, אבל השיתוק הזמני של פלג הגוף התחתון היה ברכה עבורי. נחתי, ישנתי, צחקתי- ילדתי מבלי לחוש כמעט, לידת ואקום מפני שדופק התינוק עלה לקראת הסוף.  יכולתי לצחוק ולהתעניין בשלום ובמצב הרופאה המתמחה שתפרה אותי כי הייתי כה מאולחשת, ולמרות הסיבוך הקל- שמחתי, הרגשתי חזקה. אני חושבת שויתרתי על שליטה לחלוטין במהלך הלידה, נתתי הרבה אמון – בניגוד לציפיה שלי ולהתנהלותי הרגילה, ובאופן שהפתיע אותי בזמנו- ההתמסרות נטעה בי בטחון, תחושה טובה לגבי עצמי- ושמחה.

את הבן השני שלי ילדתי באנגליה. הגעתי לשם בסוף ההריון כדי להווכח כמה התנהלות רפואית היא עניין תרבותי ולא רק מדעי. מעקב ההריון הופקד בידי מיילדת (midwife) שתשאלה אותי ארוכות והתעניינה באספקטים שונים בחיי. לא נדרשתי לבצע שום בדיקה. סיפרתי לה על הלידה הקודמת שלי ועל הווגינזימוס שמלווה אותי – והיא הציעה שאשקול לידת מים. להערכתה זו היתה הדרך שתקל עלי ביותר ותתן לי את מירב השליטה. גיחכתי בתחילה לרעיון, שנשמע לי רחוק וכסבל מיותר, אבל הזמינות של בריכת לידה יפהפיה חברה לרעיונות שחלחלו אליי מחברותיי, ולבסוף החלטתי לנסות. כמו הלידה הראשונה, גם השניה היתה חוויה של התגלות באשר לכוחות שלי. צירוף נסיבות הוביל לכך שנסעתי ללדת לבדי באישון לילה, חיכיתי עד שבנזוגי הצטרף ואז ילדתי בתוך בריכת מים, בכאב עצום, במהירות  ותוך האזנה לפלייליסט של מוזיקאיות נהדרות שחברה הכינה עבורי.

הלידות היו חוויה חיצונית ומוזרה לאופן שבו אני חווה את גופי בדרך כלל. אני חושבת עליו לעיתים כרופס, חסום, מוגבל או בוגדני. לעיתים קרובות אף יותר, אני אינני חווה את גופי כלל, או לא נותנת עליו את הדעת- זרות שורה בינינו . בלידות שלי אהבתי את הגוף ואת יכולותיו , כאבתי ושמחתי מאד, ואני מייחסת חלק מהאהבה הבריאה והראשונית שלי לילדים שלי – לחוויה הזו. 

דילוג לתוכן