אני אישה דתייה מינית שמחה ויש לי וגיניזמוס/ אנונימית

אני אישה דתייה, נשואה שנתיים וקצת, ולא חוויתי חדירה מעולם. אני מתמודדת עם וגיניזמוס. זה אומר ששרירי הנרתיק שלי מכווצים, הדבר העבה ביותר שיכול להיכנס לשם עכשיו הוא אצבע. אז בטח שאיבר מין לא יכול להיכנס.
אם חשבתם שהפתיחה הזאת תוביל להתבכיינות, ועכשיו אני אסביר לכם למה קשה לי ולמה אני מסכנה, טעיתם. אני הולכת לספר לכם כמה אני אישה שמחה, אוהבת את בעלי ומסופקת מינית. איך? זה פשוט מאוד. אם כואב – מפסיקים.
מההתחלה היה לנו ברור שהכאב יישאר מחוץ לחדר כשאנחנו יחד. כשניסינו וזה כאב, פשוט הפסקנו. ומבחינה הלכתית לא דאגנו בכלל. זה נקרא בהלכה "ביאה דרך איברים". ידענו את זה ומראש לא נכנסו איתנו לחדר רגשות אשמה על "זרע לבטלה".
לקח לנו זמן להבין שהקושי קצת יותר גדול ממה שחשבנו, ולקח עוד זמן עד שרופאה אבחנה אותי. התחלתי פיזיותרפיה אבל הרגשתי שזה יותר מדי בשבילי והפסקתי בינתיים.
בהתחלה כעסתי מאוד על מי שאמרו לי "סקס זה לא רק חדירה" – הרגשתי שלו היתה לי בחירה אם לקיים יחסים עם כניסה לנרתיק או בלי, הייתי מרגישה שיש לי שליטה, שאני בוחרת. עד אז, אל תנסו לנחם אותי. אבל עם הזמן הבנתי שגם עכשיו יש לי בחירה. בחירה על מה להסתכל. ברגע אחד של תסכול שאלתי את בעלי, "אתה כועס על הגוף שלי?" "למה?" הוא שאל, "נכון שהוא לא מאפשר לי כרגע לקיים איתך יחסים מלאים, אבל הוא נותן לי כל כך הרבה. למה שאני אכעס עליו?" אז הבנתי שיש לי בחירה על מה להסתכל. ואני בוחרת להסתכל על כל הטוב שהגוף שלי נותן לי. אני מתמקדת בקשר הגופני הנעים שלנו, בכל הטוב שהקשר הזה נותן לנו. אני מתמקדת בגעגוע הכל כך חזק שאנחנו מרגישים כשאנחנו אסורים ובתשוקה הגדולה סביב הטבילה. אני יודעת שבמצב שלי זה עוד פחות מובן מאליו. אני בוחרת לשמוח שבעלי הוא רגיש וסבלן, והוא זה שמטעין אותי בסבלנות בתהליך הארוך הזה. אני מתמקדת בקשר שלנו, שנבנה מכל הדרך הארוכה הזאת.
אם הייתי רוצה לתת מתנה לנשים שמתמודדות עם כאבים, או לכל אישה או כלה צעירה, זה הכלל – "אם כואב מפסיקים". בעצם, המצב שלי חייב אותנו לעמוד בכלל הזה, כי אצלי כניסה לנרתיק היא בלתי אפשרית. זה שונה ממצב שבו כניסה אפשרית, אבל כואבת. אבל עדיין אני יודעת שהכלל הזה הציל לנו את המיניות ואת הקשר המיני, והוא הרים את ההתמודדות לרמה הרבה יותר רכה ואפשרית.