לקידום רווחתן של נשים החוות כאבים בפות ובנרתיק

מי אנחנו?

שלמה הוקמה בדצמבר 2019 ומופעלת בהתנדבות על ידי מתמודדות עם וולוודיניה ולמען מתמודדות נוספות, מתוך הבנה שנשים המתמודדות עם כאב כרוני בפות ובנרתיק זקוקות למרחב תומך ובטוח בו אפשר לדבר על הכאב בפתיחות, ולקבל מידע עדכני על טיפולים, שירותים ומיצוי זכויות, לאור האתגרים שבכאב ותחושת הבדידות שהוא יכול להביא. לכאבים בפות ובנרתיק עשויה להיות השפעה מכרעת על איכות החיים ועל המיניות שלנו. עם זאת, הכאב הוא סובייקטיבי וכל אחת חווה אותו אחרת, מפרשת אותו אחרת ומתמודדת איתו בדרכים שונות. אנחנו רוצות שתדעי שיש מה לעשות, להציע לך את כל המידע והאפשרויות העומדות בפנייך כדי שתוכלי לבחור מה נכון לך. הידע שהצטבר כאן הוא לא רק ידע מחקרי רפואי אלא גם ידע שנאסף מתוך נסיונן וחוויותיהן של נשים רבות המתמודדות עם התסמונת. אנחנו שואפות להעלות את המודעות לוולוודיניה בחברה כולה ובפרט בקרב נשים, בני / בנות זוגן ומערכת הבריאות.  

אנחנו מברכות אותך בריפוי, החלמה ואהבה עצמית.

חברות ועדת היגוי

הדס גליישר

ילידת 1993, נשואה לבנימין ואמא לאוריה. בהכשרתה המקצועית פיזיותרפיסטית בתחום האורטופדיה, וכן בתחום שיקום רצפת האגן. בחרה להתמחות בתחום זה במטרה לעזור לנשים נוספות במסע הריפוי שלהן.
"אובחנתי בשנה וחצי איחור, לא כי לא בחרתי לטפל, אלא כי הגינקולוגים הרבים שעברתי פתרו אותי בתשובות בורות. כאשר שמעתי על הרעיון של הקמת ארגון עבור נשים המתמודדות עם וולוודיניה, נכנס בי דיבוק של עשיה ומאז עובדת במרץ, ומדמיינת כבר את העמותה העתידית ואת כל הנשים שנעזור להן בזכות זה. אני מאמינה שיש לקדם את הנושא בארץ ושלכל אישה מגיע לקבל את הידע והתמיכה הנשית שאנחנו שואפות אליה"

טל לביא

ילידת 1992, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה, מורה ליוגה ומטפלת במגע באמצעות טכניקה של עיסוי תאילנדי.
"מתוך הכרה בקשר המתקיים בין גוף לנפש בחרתי לגעת בתחומים הללו ועל ידי כך התפתחתי להכיר בדרכי התמודדות עם וולוודיניה. לאורך השנים למדתי מתוך העיסוקים האלו ומתוך הוולודיניה על גבולות, על תקשורת ועל מיניות. לצד הרצון האישי להתגבר, היה לי מאוד חשוב להעלות את המודעות לתופעה שכל כך הרבה נשים סובלות ממנה ולהעביר את המסר שאנחנו לא לבד. ברגע ששמעתי על הפעילות של "שלמה" היה לי ברור שאני רוצה לקחת חלק ולשנות".

טל פרידמן

ילידת 1987, פסיכולוגית בהתמחות קלינית, סטודנטית לטיפול מיני, בת זוג של אבנר ואמא לשני בנים. עוסקת וחושבת רבות על הצמתים של נפש, גוף ומיניות, לצד תפיסת עולם פמיניסטית מתוך חוויות הגוף והנפש שלה.
"מאמינה ומקווה כי הכרה והאזנה לכאב ולמשמעויות שלו בדרך של בהירות, מידע נגיש, סולידריות ותמיכה תפתח נתיבים להחלמה, עונג וחופש, הן ברמה האישית והן ברמה החברתית".

יעל קימחי

ילידת 1987, בזוגיות אוהבת, עובדת סוציאלית, מטפלת רגשית בתהליך הכשרה לטיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) ומנחת קבוצות תהליכיות לנשים החוות כאבים ביחסי מין.
"'לשלמה' הגעתי לאחר מסע ארוך ובודד עם וגינסמוס שכלל הרבה שאלות ומחסור עצום בתשובות מספקות. בער בי רצון עמוק לשבור את קשר השתיקה ולפגוש נשים נוספות שעוברות גם הן מסע דומה. להפתעתי הרבה מצאתי אותן בשפע, ממש לידי (ובלחיצת כפתור), מבקשות תמיכה, הכרה בכאב הגופני והרגשי, כוח ותקווה. בחזוני אני מדמיינת שבעזרת "שלמה" נייצר הן שינוי חברתי, בהסרת הבושה וקידום השיח, והן שינוי מערכתי בטיפול הרפואי בוולוודיניה והנגשת ידע ותמיכה לכולן".

נועה זוהר הוכברג

ילידת 1992, נשואה ואמא. דולה במקצועה, מורה לפילאטיס, ובזמנה הפנוי מפלרטטת עם אומנות, תנועה ומוזיקה. מתמודדת עם וולוודיניה מזה מספר שנים.
"חוקרת ולומדת רבות על המתנה שהפכה להיות עבורי מקפצה אדירה לעוצמה פנימית ושמלמדת אותי כל הזמן מהי נשיות (ועל הדרך מהי גבריות) ובעיקר מלמדת אותי על יחסים, על גבולות ועל נתינה וקבלה. כשהתחלתי להבין שלוולוודיניה יש מה לתת לי, מיד רציתי לחלוק ולשתף זאת עם כל הנשים שמתמודדות עם כאבים. בא לי שכולן תדענה, שכשהכאבים מתחילים, החיים והיחסים המיניים אינם נגמרים - הם רק מתחילים!".

נעה הלינה ירון

ילידת 1994, סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, בתחילת תהליך להכשרה כמטפלת מינית.
"כבר בגיל צעיר, ידעתי לומר שמשהו לא בסדר. למרות שביקרתי אצל רופאים מומחים רבים, איש מהם לא הצליח לאבחן אותי כראוי, ואמרו לי שאני בסך הכל לחוצה. מאז שקיבלתי את האבחנה המתאימה, הצורך להפיץ מודעות בקרב נשים צעירות על הפרעות כאב שונות בער בי. לשלמה אני מגיעה אחרי תהליך החלמה ארוך בו למדתי להשלים ולסלוח לגוף שלי, ואני מלאת תקווה שנוכל לעזור לנשים נוספות להרגיש ככה. ולכל מי שקוראת את זה, תזכרי קודם כל, שאת לא לבד, שאת לא פגומה, ושאת הרבה יותר מאבחנה".

נעם לובטון

ילידת 1994, נשואה. בימים עוסקת בעיצוב אופנה וקיימות. בלילות פעילה בהקמה של ״שלמה״, בכתיבה ובקידום של האתר הנפלא הזה. מתמודדת כבר שנים עם וולוודיניה, אבל רק לאחרונה מחוץ לארון (או למיטה).
"מקווה לייצר שיח ציבורי שיאפשר לנשים להפסיק להרגיש אשמות, גרועות, או סתם שונות. חולמת ליצור את המרחב שבו הייתי רוצה להיות אי שם בהתחלה ולאפשר לנשים לעבור את כל מה שהן חוות ביחד עם נשים אחרות, ואף פעם לא לבד. מתפללת ליום שבו נחנך את בנינו ובנותינו להסתכל על יחסי מין בצורה הכוללת שהם, ולא מתוך ראיית עולם מצומצמת שאין לה עוד מקום בעולם כלל".

סמדר רגב אגמון

ילידת 1985, עובדת סוציאלית, מחנכת למיניות בריאה והאמא של "נשיותי" - חנות למוצרי וסת אקולוגיים ועוד דברים שעושים טוב לגוף וכאלה שעוזרים לכאבים.
"התחלתי לחוות כאבים ביחסי מין ממש בתחילת הקשר עם מי שהוא היום בעלי. במשך שנים הרגשתי מקולקלת ופגומה. היו עליות ומורדות. אחרי 9 שנים עברתי אבחון מסודר, עבדתי עם פיזיותרפיסטית רצפת אגן, הלכתי לטיפול נפשי ובגדול, התחלתי להקשיב לעצמי באמת ולשים את עצמי במקום גבוה בסדר העדיפויות שלי. זה דרש ממני הרבה, ונתן לי המון. ככל שהעמקתי במסע הזה, החשק המיני חזר, הקשר עם בן הזוג נעשה כנה, משמעותי ואוהב יותר והכאבים פחתו. הצטרפתי ל"שלמה" כי אני מאמינה שמגיע לי ולכולנו לקבל תמיכה, ואנחנו יודעות הכי טוב איך לתמוך זו בזו, ועל הדרך לשבור את השתיקה ולשנות את העולם".

רוזי פישילביץ'

ילידת 1988, נשואה, חיפאית. אדריכלית העוסקת בתכנון ערים ואזורים. אקטיביסטית. אישה, מטופלת. פעילה חברתית. עוסקת בעיצוב ובכתיבת סיפורים וטקסטים.
"תפישתי המקצועית רואה בתכנון עולם שלם הצומח מהמקום ולומד ממנו, ומאפשר שינוי משמעותי במרחב עבור החיים בתוכו. כך גם ברפואת הנשים: אני מאמינה שכל אישה צריכה לקבל טיפול מתאים ושלם, אבחון מדויק במינימום זמן, וצוות מטפל הרואה אותה כמכלול, ולא כזה המציע יין כפתרון קסם, או שתיקה. אני מאמינה שהכאב שנשים מתמודדות איתו הוא אמיתי, נוכח ועוצמתי, ויחד עם זאת, יש לו שם, יש מה לעשות איתו ואפשר לחיות באיכות חיים טובה לצדו".

שרון אורשלימי

ילידת 1984, גרה בגבעתיים ודוקטורנטית לניהול מערכות בריאות. בעלת תואר שני בלימודי מגדר. את עבודת התזה שלה כתבה על חוויותיהן של נשים עם וסטיבוליטיס (שמה הקודם של התסמונת). משנת 2009 שרון היא מחנכת למיניות, יועצת לבחירת אמצעי מניעה ומרצה מרכזית בלימודי התעודה "חינוך למיניות" בארגון "דלת פתוחה".
"לשלמה הגעתי כי זו היה התגשמות של חלום עבורי: שתהיה קבוצת מטופלות שדורשות טיפול ראוי, שתהיה מדיניות נכונה יותר, יחס טוב יותר ובעיקר, הכרה. הכרה בכאב. הגיע הזמן להפוך את התסמונת הזאת משקופה לנראית. ובדיוק בשביל זה אני פה".
דילוג לתוכן